פירורי הבטים "נח"
ההחלטה, אולי החשובה ביותר, שמקבל איש, שמקבלת אישה, היא ההחלטה: למי להציע נישואים?... והאם, להיענות להצעה, בחיוב?
נח, עמד בשאלה זוּ, שנים רבות.
יתכן, שאף גמלה בליבו החלטה! לא להינשא כלל. "איש צדיק תמים היה בדורותיו..." מהו כפל הלשון הזה? מה ההבדל בין צדיק לתמים, שנח מתואר, בשניהם?
כשמתבוננים בפסוקים, המתארים את בני דורו של נח, והתנהלותם ביחס לנשים, נראה, שלהם לא הייתה 'בעיה' שנקראת, "בחירת בת זוג" "ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו..." היו מחטפין זה מזה, ומנאפין..." נח, שסלד מכל זה... נמנע מלהתחתן... לא רצה להביא עצמו למצב שמאן דהוא, יחטוף את אשתו, ויעבור על צו ה': "ודבק באשתו", ולא באשת חברו... " זוהי צדקותו. ראיה לדבר, נח, התחתן בגיל המאוחר ביותר, בתנ"ך, וכנראה באנושות כולה, מאז, ועד עולם.
אם כן, מהי תמימותו? צדקותו הייתה, שלא רצה לקחת חלק, בחיי החברה המסואבים. בִּידֵל עצמו, מכל הקטסטרופה הזו. אם כן מדוע חזר בו, בגיל חמש מאות? אחרי למעלה ממחצית חייו? הבין לפתע נח, ואמר אל ליבו: "וכי, את מי אני "מעניש" בפרישותי? את מי אני מחנך, בדרך הפרישות הצדיקה? אין זו שלימות...
אמר נח לעצמו: "היותר ראוי שאקח חלק בעמל אנושי זה, ואעשהו כראוי..." זאת התמימות! כי, בלהיות חריג, בפרישה, לא יתוקן עולם ואדם, אלא ימחק ויעלם, אחרון האנושי!
אדרבה, יש לרבות כמותי! להוליד, ולחנך!
לא כדי, להראות, אלטרנטיבה, אלא להיות, אוטנטי, אדם כפי שראוי, בלי קשר לסובבים, שאינם כאלה.
על תשע הדורות שקדמו לנח נאמר "ויחי שת..." "ויחי אנוש... " וכך אצל כולם. "ואילו על נח נכתב: " ויהי נח..." מה משמעות, השינוי הזה, בין 'ויחי' ל 'ויהי'? יכול אני, לחשוב, שהחיים הם, קו של מפגשים, אוסף של חוויות. לראות, במה שבא אלי מבחוץ מסביב, כדבר הנותן משמעות לקיומי. מחשבה זו, עלולה גם לגרום, שאתמכר, לחוויות... זהו 'ויחי'... סך כל החוויות.
אך יודע אני, כי קודמת לכל חוויה, היא, הוויה, החיים כפי שהם בי, ללא כל יחס לסביבה, לזולת. השתייכות ה'אני' ל'אין', גילוי של הויה כללית! ולא אוסף של חוויות, פרטיות.
החלטות, שיתקבלו על סמך חוייה אישית, עלולות להיות שגויות. כל החלטה, ראויה לנבוע מעומק הטוב ההויתי, שאני שייך לו, באמת.
אז, מכח מחשבה זו, מי המבול, שְשַתְפוּ, את עולם החוויות, הַמְּשָכְּרוֹת וּמְשַקְרוֹת, יהפכו, למעין נובע, של הויית אמת. תודה לך, נח! שהפכת לי, את מבט החיים, הלואי וכולנו, נהיה, תולדותך...