פירורי הבטים "וירא"
הרגע הזה, שאברהם מחליט, לרוץ, בתחילת הפרשה... הוא הרגע שמאפשר, לצווֹת אותו: "...לך לך, אל ארץ המוריה והעלהו שם לעולה" שבסופה.
לא, כל אדם יכול, לפעול כל הזמן, בעירנות, אידיאולוגית, גם במה, שהוא מאמין ורואה, בחשיבות, של מעשיו.
תמיד נמצאת באדם חולשה.
אדם נבחן, בקבלת החלטות, במצבי קיצון...!
כמה סיבות היו לאברהם, לא לצאת ..., ובודאי, לא להשכים לשם כך..., בבוקר.
מה הביא את אברהם, לא לחשֹוֹך את בנו יחידו, מלהעלתו, לה'?!
יראת אלוהים!
אברהם אומר לאבימלך "אמרתי, רק אין יראת אלוקים במקום הזה, והרגוני על דבר אשתי". כשאין בי, יראת ה', פירוש הדבר, שאני מתיחס לאלוקים כ'אחר', שאינו קיים, או כפחות רלוונטי בשיקולי בחירוֹתַי, וממילא, כל זולת לי, אינו נחשב.
כשיש בי 'יראת אלוקים' היינו, כשאני רואה עצמי, שייך לו, לחלוטין, ללא שִייוּר כלל, בלי לנכס לעצמי, דבר! לא את עצמי וממילא גם לא את הזולת, אזי מתגלה ממעשי ש"אין עוד מלבדו..." "ומלוא כל הארץ, כבודו, ה' אלוקי ישראל, מלך... ואני עבדו"
אברהם, שראה בזולת, האנושי, את החיוּת, והשייכות האלוהית, ולקראתה רץ, והשתחווה! לא מפליא כלל, כשמתגלה... שהם בעצם, שלושה מלאכים, למי שמימלא, מתייחס כך, לכל אדם. בפשטות גמורה אומר לעבדו, המושבע ועומד לקיים שליחות, להביא אישה ליצחק, "ה' ישלח מלאכו לפניך..." כשרואה אני, מתוך סיפור העקדה, שאפשר לאדם לא להשאיר לעצמו, אף את היקר מכל לליבו, אקח לעצמי לימוד גדול, לא אחשוך ממך ה' את עצמי... כדברי דוד, "כי מידך הכל, ומידך נתנו לך..." לא לנו ה' לא לנו, כי לשמך תן כבוד..."ָ