פירורי הבטים "וזאת הברכה"

"אז מה היה לנו?" הבה נעשה סיכום.
54 פרשות, הנקראות, שבת אחר שבת...
והנה, מידע, מעניין!
אחת ההוכחות, שמביא הרמב"ם, על אמינות המסורת העוברת מדור דור, ללא שינוי! היא העובדה, שבכל ספרי התורה שבכל העדוֹת, בכל פזורות ישראל, בגלותו, בספרי התורה, כולם, כל עמודה, מתחילה באות 'וו' בראש העמוד.
הרמב"ם, משאיל את הביטוי: "וָוֵי העמודים..." ממלאכת המשכן.
הבה נבדוק את 'ווי הפרשות'... 12 פרשות, השם שלהן, מתחיל באות "וו". אף על פי, שכמעט בכל הפרשות, המילה הפותחת, מתחילה באות "וו". (למשל פרשה הנקראת 'קורח' מתחילה, "ויקח קורח..." וכך הרבה...) רק פרשתנו, "וזאת הברכה" מתחילה ב "וו"- שהיא "וו" החיבור. 11 פרשות נוספות, ששמן מתחיל ב"וו", אך זהו "וו" ההיפוך, רק "וזאת הברכה", "וו" החיבור.
חמש פרשות, בסך הכל, מתחילות, ב "וו" החיבור: "ואלה 'תולדות' יצחק..."
"ואלה 'שמות' בני ישראל ..."
"ואלה ה'משפטים' ..."
"ואתה 'תצווה'..."
"וזאת הברכה..."
'תולדות' - המספרת, על יצחק הבן והאב, המהווה חיבור, בין אברהם ליעקב.
'שמות' - המספרת הולדת ישראל כעם, במצרים. החיבור בין בריאת עולם ואדם, ובין יעודו, לכבוד מלכות ה'. החיבור בין ראשית ואחרית.
'משפטים' - המספרת על ההלכות והחיים, שאחרי מתן תורה. החיבור בין התכללות נבואית רוחנית, של מעמד הר סיני, לבין הירידה, לפרטי חיי המעשה, הנמוכים.
'תצוה' - המספרת על בגדי כהנים, ועל חנוכת המשכן. חיבור בין שייכות טוטאלית לה', עם המשכה, מעשית, אישית, מלאת נאמנות.
"וזאת הברכה" כשמה כן היא! חיבור בין, כל! הדברים אשר דבר משה, עִם, קיומו ונכחותו של עָם ישראל לדורותיו. כשאבין את סוד, החיבורים הללו, אהיה במלוא אישיותי הפרטית, כאברהם, שהיה אחד יחיד, היודע את ה' מתוך עצמו, אחבר עצמי, אל הכללי שביעקב, אהיה, גם אני, "תולדות יצחק"! מחובר לגמרי בין הכללי לפרטי.
וכך, אמשיך ואהיה, "אדם הרואה עצמו, כאילו הוא! יצא ממצרים..." הרי, שמיד אהיה זמין, נכון ומוכשר, לחבר את, 'מעשי שמים' למעשי אנוש, ואת 'מעשי אנוש' לכבוד שמים.
"וו" החיבורים, תקח את לבבי לאמר: "אעשה ואשמע" וכיוון שאזני שמעה בהר סיני... אגש, ברצון, בשמחה ובששון, לפרטים המעשיים, כי הם הסולם בין שמים וארץ, והם, ההופכים אותי למלאך אלוהים, העולה ויורד בו.
"ואתה תצווה", האמוּר למשה, נוגע בי! ממש, כי ממנו אראה, את כח המְצָוֶה בַּמִצְווָה!
"וו" החיבור, לשכינה, שנמשכת במשה, ניתנת להעברה מתוך תחושת השליחות, שבכל מצווָה ומצווָה. זאת היא הכהונה, הכללית, שעבורה נועדה, הכהונה הייחודית לבני אהרון! (לכן חשובה מאד! דרך חיבורם, לכלל ולפרט, הישראלי)
"וזאת הברכה אשר ברך משה..."
"וו" זאת!, היא הברכה.
הפרשה האחרונה, שמחברת, את כל העולמות.
"אין אדיר, כ ה',
וְ אין ברוך, כבן עמרם,
אין גדולה, כתורה,

וְ אין דֹרשיה כישראל .
מפי אל, מפי אל, יבורך, כל ישראל..."
שבת שלום, חג שמח